אז שבועיים שלא כתבתי לכם. אני מניח ששיאו של הסמסטר, רפרטים, עבודות ושיעורים עושים את שלהם. בכלל, העבודה, וכל מני פרוייקטים אחרים שאני לא אומר להם לא, עושים את שלהם. אבל הלחץ בריא. אני אמנם לא כותב הרבה, אבל מצליח בין לבין לרוץ.

השבועיים האחרונים היו בסימן של אחרי מרוץ הרצלייה הגיע הזמן להגביר את הריצות נפח. בשבוע של ה-12/5 לרוץ 20 ק"מ. זה עבר בשלום ב1:57. אתמול (19/5) המשימה היתה לרוץ חצי מרתון, 21.1 ק"מ, וזה נעשה ב2:06. הבעייה היתה שהשבוע רצתי 14 ק"מ ביום שני (14/5) אבל מאז התקררתי. כאבי גרון ונזלת. העדפתי לנוח ולא להעמיס על הגוף. הבעיה היא שלא רצים 4 ימים, קשה פתאום לרוץ חצי מרתון. תוסיפו את השעה המוקדמת יחסית, 17:30, ותקבלו חוויה לא נעימה. אין מה לעשות. חייבים, אבל חייבים לאכול טוב יום לפני כזאת ריצה, או בבוקר ריצה כזאת. פסטות, פחמימות, אחרת הגוף לא מלא אנרגיה. אמנם אכלתי, אבל זה היה בעיקר קורנפלקס. בנוסף, חווים לשתות המון מים. הגוף חייב להיות רווי במים כי במהלך ריצה כזאת, בחום כזה, הגוף מאבד המון נוזלים. לא הקדפתי על האלמנטים האלו ושלמתי על זה בריצה. הדבר היחידי שהציל אותי היו הג'לים מלאי תחליפי האנרגיה שהחזיקו אותי מעל המים. במצבים כאלו, נאחזים בכל מה שיש, ונאחזתי. המוזיקה, הלא לוותר. העיקר לסיים, גם אם בזמן יחסית איטי.

אז ככה בשקט, בשקט, הצלחתי לסיים חצי מרתון. הכל בראש חברים.

המשימה עכשיו היא להגביר את התדירות של העדכונים. זה אחרי הכל בלוג ריצה. ואני רץ. כדי לעשות את החיים הרבה יותר קלים אני מגביר את הנוכחות בפייסבוק. העמוד עכשיו יתעדכן לעיתים יותר קרובות, אחרי כל אימון. אני גם מבטיח הפתעות נוספות שיגיעו אחרי שאני אסיים את הסמסטר הזה. אבל כן, אנחנו בכיוון הנכון.

שבוע טוב,

עמרי

יש לכם סיפור אישי שקשור לריצה ומרתון? אוהבים לכתוב? רוצים לכתוב פה? צרו קשר ואשמח לפרסם בשמכם פוסט בבלוג. קוראים שסיפוריהם יפורסמו יקבלו 20% הנחה בחנות המפעל של ניו באלאנס בתל אביב. 

עד גיל 3 אמא שלי רדפה אחרי עם אוכל.
מגיל 3, אני רודפת אחרי האוכל בעצמי.

כל החיים הייתי שמנה. ילדה פעילה במיליון חוגים ספורטיביים, החל משחייה, דרך בלט, טניס וגלגיליות.מקובלת, פופולארית, ילדה מחוננת, תלמידה טובה עם קצת בעיות התנהגות בכיתה. ושמנה.

בצבא שירתתי מול השק״מ ובכל יום אחרי מסדר הבוקר, אכלנו בורקס ליד השוקו בשקית. בזמן הלימודים באוניברסיטה חייתי מג׳אנק, עבדתי במשמרות איומות עם המוני לילות, האוכל עזר להתרכז ולהישאר ערה. כשהתחלתי לעבוד בהייטק עליתי עוד 20 קילו, אם תרצו חוות דעת על התפריט של המסעדה האיטלקית בפארק אזורים, אני מכירה אותו בע״פ.

כל החיים עשיתי דיאטות, את כולן, גם הקיצוניות שבהן. ירדתי 30 ועליתי 40, איכשהו תמיד הייתי בדיאטה אבל אף פעם לא רזה. בעצם… בכיתה ד הייתי רזה, ממש! משקל תקין, אבל זה עבר לי אחרי שנה וחזרתי להיות שמנה.

לפני שבע שנים עשיתי (שוב) דיאטה.
אכלתי חסות, שתיתי סיבים תזונתיים מומסים בלימונדה דיאט ועישנתי שתי קופסאות סיגריות ביום. ירדתי (שוב) 50 קילו, ממשקל 140 ק״ג, חשבו לבד.
איכשהו התאזנתי סביב 95 ק״ג של עוצמה נשית וחוכמת על מטריפה שהתפזרו על פני גובה של 160 ס״מ, ונשארתי במשקל הזה כשנתיים, בלי הצלחה ממשית להתניע את תהליך הירידה הלאה.

ואז נרשמתי למכון הכושר. לקחתי מאמן אישי והתמכרתי לספינינג. שני אימוני משקולות עם המאמן החתיך המסוקס ובנוסף ספינינג על בסיס יומי. שיעורים כפולים, משולשים, מה שבא ברוך הבא.

אחרי שנתיים מלאות ספינינג ואימוני כח, עליתי בחזרה כמעט את כל המשקל שירד דאז, אבל המשכתי להתאמן, התמכרתי או וואט אבר מה שזה לא היה. דלקות בקרסול, בברכיים.
130 ק״ג סקסיים מקפצים על אופני ספינינג במצב שלוש 8-10 שעות בשבוע. כאבי גב איומים, פציעות מרובות, כאבים.

אחרי חצי שנה חזרתי לקבוצת תמיכה, חזרתי לאכול ירקות, הגברתי קצת ספינינג, הפסקתי לצרוך פחמימות ו..הופ, שוב ירדתי 30 קילו.

פתאום הספינינג הפך לפעילות קלה מדי. שלושה שיעורים רצופים, עם ברז סגור, קרעו לי את הרגליים אבל הדופק סירב לעלות. הלב שלי גיחך, פתאום נהיה לו קל מדי.

לקח לי חצי שנה של התלבטויות והחלטתי להגשים חלום ישן ולנסות לרוץ.
מעולם לא רצתי.
קיבלתי 96 בבגרות בספורט, אבל נכשלתי בריצת הק״מ. רק אנשים רזים רצים ואני שוקלת 108 ק״ג. שכנעתי מדריכת ספינינג שאהבתי ומכורה לריצה, לתת לי אימוני ריצה אישיים וקבענו אימון. ביטלתי אותו כמה פעמים מחרדות איומות.

בסוף הגעתי לאימון עם המאמנת ועוד חברה, לתמיכה. לא ברור מה חשבתי לעצמי, בחרתי חברה שהיתה בכושר מעולה.

הלכנו ארבעה ק״מ בקצת יותר משעה. שלושה ימים אח״כ לא הצלחתי לדרוך על הרגליים מכאבים. שנים של ספינינג ומשקולות לא עוזרים לגוף ללכת, מסתבר.
ריצה? פחחחח
אני לא מסוגלת ללכת!

לקחתי שבוע להירגע מההלם, המאמנת רדפה אחרי בטלפון ללא הפסקה. בסוף קבענו עוד אימון. ועוד אחד. הלכתי ובכיתי מכאב ומחוסר אוויר. התיישבתי על המדרכה כשהיה קשה מדי. לפעמים חזרתי הביתה אחרי אימון ולא הצלחתי לקום מהספה מרוב כאבים. מי שלא ראה אותי מנסה ללכת בקצב נורמלי ומשתנקת בבכי מכאב וחוסר אויר, לא ראה תסכול מהו.

אבל…
פתאום הלכתי 5 ק״מ בשעה.
פתאום רצתי 15 מטר באימון.
פתאום רצתי 300 מטר באימון.
הפסקתי לעשן לחלוטין.
אני.
עדיין שמנה, אבל כבר רצה.
איכשהו.
חצי ק״מ וק״מ ומקטעים שלמים של מעין ריצה איטית. אבל ריצה.

באותה התקופה מיכל, בחורה שעובדת איתי רצתה שנרוץ ביחד. מיכל שקלה בדיוק חצי ממני והיא גבוהה ממני בחצי ראש לפחות. סירבתי. התביישתי לרוץ לידה ושתשמע את הנשימות הכבדות שלי. היא לא הרפתה ואני לא הצלחתי להפסיק להתבייש.

באוקטובר לפני שנתיים טסתי לאיטליה. לקחתי איתי בגדי ונעלי ריצה. ובערב, כשהתאפשר, רצתי בשדות התירס שבצפון איטליה. באיטליה רצתי בפעם הראשונה יותר מחצי שעה רצוף.

כשחזרתי לארץ, הפסקתי לרוץ עם המאמנת והתחלתי לרוץ עם מיכל בפארק הירקון. בפעם הראשונה רצנו 6 ק״מ. אחרי חודשיים רצנו 10 ק״מ. נרשמנו למירוץ הוד השרון, למסלול ה 10 ק״מ. סיימתי את המירוץ בשעה ורבע. מקום רביעי מהסוף.
אבל סיימתי.

אני!

סיימתי!

10 ק״מ במירוץ!

כל בדיקות הדם התיישרו, אחוזי השומן שלי ירדו פי 2 כמעט ונכנסתי לטווח הנורמה של נשים בגילי. שקלתי 82 קילו. כבר ממש לא שמנה.
אני. רצה

אחרי כשלושה חודשים נוספים של עשרות שעות ריצה, רצה הגורל ועקב ענייני משפחה לא יכולתי לרוץ.
חזרתי לעשן.
הפסקתי לרוץ.
ניסיתי לחזור לריצות סדירות, אבל עליתי במשקל 30 ק״ג שוב והמלחמה היתה קשה מדי.
אז ויתרתי.
שוב.

10 חודשים לא רצתי.
מצאתי את עצמי בוהה באנשים שרצים על ההליכון במכון הכושר עם צביטה חזקה בלב, מקנאה. לפעמים סתם מישהו שרץ על המדרכה ברחוב היה פשוט כמו בוקס בבטן.

בנובמבר האחרון עברתי ניתוח, אחרי חודש וחצי של התאוששות לא פשוטה, החלטתי לחזור לרוץ. ניסיתי להיאבק על ההליכון במכון. זה כאב מדי והיה קשה מדי. אחרי חודש של נסיונות חזרה לרוץ ואחרי שלא הצלחתי להתחבר מחדש לספינינג, מצאתי מאמן ריצה מהמם. כזה שיכול להכיל את הבכי שלי ואת הפחד מהריצה.

אנחנו רצים ביחד כבר חודשיים וחצי כמעט. היום רצתי שישה ק״מ בפעם הראשונה מאז הגלגול הקודם. רצוף. זה כואב, זה קשה, זה מתיש, זה מאכזב לפעמים, אבל זה אפשרי.

קוראים לי ויקי, אני רצה. לא רק אנשים רזים רצים.

אז מה חשבתם? שהבלוג הזה יהיה כל פעם אותו דבר? השבוע רצתי, היה קשה, אבל הצלחתי לסיים? לא רק. לפעמים גם נתקעים בקיר.  הקיר הזה גדול ומעצבן. יש לא רק חוויות טובות אלא גם נפילות בדרך. לפעמים גם לא מצליחים.

זה לא שהיו לזה סימנים מוקדמים. שבוע שעבר הכל עבר בסדר. היה שבוע יחסית קל בתוכנית אימונים. יום הזיכרון ויום העצמאות עשו אותו גם קצת מעיק. רצתי הכל לפי התוכניות ואפילו הצטרפתי להורים שלי להליכה בים בחיפה. בדרך כלל אני משאיר את הריצת נפח ליום שבת,  כדי להביא את עצמי למספיק שעות שינה ותזונה נכונה לפני הריצה. גם שבוע שעבר היה ככה. מה שכן, סימני חוסר ההצלחה הופיעו בדמות ההחלטה לרוץ את ה-15 ק"מ על ציר הכרמל ולא בים. העצלנות של לנסוע למקום שטוח בחיפה (שזה נדיר בפני עצמו) עשתה את שלה. איך שלא תסובבו את זה, הכרמל, על שלל עליותיו הוא לא מקום סימפטי לרוץ בו. יש סיבה שאין שם מרוצים של למעלה מ-10 ק"מ. התחלתי בריצה, במרכז הכרמל והתחלתי להצפין לכיוון האוניברסיטה. עד מהרה זה הפך למאד מאתגר. המוזיקה עשתה את שלה והצלחתי לסחוב. אבל בשיא העליה, בקטע האחרון שבין דניה לאוניברסיטה הרגשתי צעד לא נכון שביחד עם מדרכה גבוהה מדי עשו את שלהם. עיקמתי קלות את הקרסול. לא משהו רציני, אבל הייתי צריך לדדות את הדרך חזרה. לא הגעתי ל-15 ק"מ, אלא ל-10 וקצת. בהוספת העליות זה היה חתיכת מאמץ. נגמר השבוע, התחיל חדש. פה חשדתי.

יום ראשון הוקדש למנוחה. התכנון היה לקום בשני בבוקר ולהתחיל להתכונן למרוץ הרצליה ביום שבת (5/5). הגיע הבוקר ולא היה אפשר לקום. בכלל לא. זה לא שיש לפעמים בעיות בחוש החשק, פשוט לא היה אפשר. התקלה היתה ללכת לישון מאוחר ביום שני. הגוף לא מפסיק לתת תירוצים. למי שקרא את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס, קוראים לזה Reality field distortion.  אתה משכנע את עצמך שהכל בסדר. "מחר אני ארוץ", "עיקמתי את הקרסול אתמול, טוב שאנוח", "יש מירוץ ביום שבת, אסור להעמיס על הגוף". השעות חלפו, הגיע הערב. אחרי פגישה ארוכה במיוחד עברתי ליד סניף של דומינוס פיצה. גם פה חשדתי. אני לא מהאלה ששומרים בקנאות על תפריט. אני מקפיד על עיקרו ה-20/80 שלימד אותי המאמן יורם. כלומר, לאכול נכון ובריא אך גם להשאיר לגוף תענוג באכילה ללא חשבונות. במצבים כאלו היכולת חישוב אחוזים שלך עולה פלאים, ואמרתי היי, אני אוכל בריא ועל פי תפריט כבר כמה ימים (שקר מוחלט) – מותר לי פיצה. מיותר לציין שהשעה היתה מאד מאוחרת, ואם קבענו לרוץ ביום שלישי בבוקר, אכילת פיצה ב-11 בלילה לא מסתדרת. אבל שוב, הצלחתי לתרץ לעצמי שהכל בסדר. חבר שלי עזר עם שלושה משולשים, עבדכם הנאמן התפנק עם חמישה (!!). הסאגה ממשיכה.

בשלישי קבעתי לרוץ עם אלון את המסלול של מירוץ הרצליה כאמור. הוא מסיבותיו ביטל ממש בבוקר. הודעת הביטול הסתדרה יופי עם רצון הגוף לעכל את הפיצה, ואפילו הסנוז בשעון המעורר לא הצליח. באותו יום 1/5 השתתפתי בפעילות בבינתחומי והיה לי גם מועד ב' בערב. כלומר, גם אם רציתי לרוץ זה לא היה קורה עד מאוחר בערב. אנחנו ביום שלישי להזכירכם, הריצה הגדולה ביום שבת וכבר פספסתי 2 אימונים (ריצת 13 ק"מ ואימון הפוגות). החלטתי לעשות בערב אימון הפוגות ארוך של לפחות 7 חזרות. שקר גס. העייפות המצטברת ורצון הגוף לרבוץ מול הטלוויזיה גרמו לכך שבקושי רב הוצאתי את עצמי מהבית רק ב-21:30 בערב. אני ידעתי בשלב הזה שאני רוצה להשאיר את יום חמישי ושישי כימי מנוחה. כלומר היום (יום רביעי) לרוץ את החוב שנשאר לי – 13 ק"מ!. שקר גס. הלו"ז שלי של יום רביעי הזכיר לי למה שבוע שעבר החלטתי שלא ארוץ בו. עבודה בבוקר ולימודיים בערב. מה עושים? מקצרים את האימון הפוגות מאד, ועושים דבר מאד לא בריא של לרוץ בבוקר שאחר כך 13 ק"מ. כך יצא שסיימתי את האימון הפוגות הדרדלה ב-22:15 בערב. השותף לדירה הציע לי המבורגרים (חייבים לנסות!) אחר כך. אחרי פיצה, אפשר לסרב להצעה חלומית כזאת? ברור שלא. תוסיפו אם כך אכילת בשר בשעה מאוחרת ואז גם ללכת לישון ב-23:00. בבוקר קמתי ב-5 והתחלתי את הריצה. מיותר לציין את הכאבים והתשישות ובעיקר את הבאסה של לרוץ אחרי ארוחה כבדה יום קודם עם נגיעות הפיצה של יום שני. באסה.

כעסתי על עצמי ההתפרעות עם האוכל, ועל הוויתורים העצמיים. הייתי יכול להחמיר עם עצמי, ואפילו אולי גם להעניש ולהיכנס ללחץ. אבל בכל זאת, דווקא כאן, החלטתי לעצור שניה ולנשום. אחרי כמה שעות והתעמקות אתה מבין את הדבר הפשוט ביותר. כולנו בני אדם. זה בסדר.

זאת היתה חריגה מהתוכנית, אבל הנה אני כאן. העולם עדיין עומד. איראן לא תקפה.  אני מצליח לכתוב לכם את השורות האלו. אני לא מתיימר להשוויץ שהיה משבר ושיצאתי ממנו. כבר לא קל לקום בבוקר או לצאת לרוץ בערב. הלו"ז הרצחני של הלימודים והעבודה עושים את שלהם. אפילו המזג אוויר הנוראי הזה לא עוזר. אז אני כן כועס על עצמי, אבל לא מתבאס יותר מדי. כי אולי כאן טמון כוחו של בלוג ריצה והפרוייקט כולו. שנגמרת המוטיבציה ושאין כבר כח, כן נשארת המחוייבות אליכם הקוראים, אל יורם המאמן ואפילו לחברים מניו-באלאנס שעוזרים לי רבות. אני פשוט לא רוצה ולא יכול לעצור הכל ולתת לחוסר הצלחה הזה להמשיך. זה נכנס תחת ההגדרה של פאדיחה, ו"מה יגידו". לעיקרון הזה אני קורא "התמדה 2.0". כל מי שנשבר פעם יודע כמה התחושה הזאת לא טובה. אז אם יש יתרון אחד בכל הצומי הזה של בלוג ריצה, היא הכפייה על ההתמדה הרופפת. אין לך ברירה, מוכחרים להמשיך לרוץ.

לפעמים לא מצליחים וזה בסדר!

נתראה במרוץ הרצליה ביום שבת.
עמרי

חג עצמאות שמח מדינת ישראל, תודה לך מדינה על הכל! בעיקר תודה על החיבור של יום העצמאות עם הסופ"ש. שיחקת אותה.

אני אתחיל לעלות לבלוג מדי פעם המלצות לרשימות שירים לריצה. את המוזיקה אני ממליץ לכם לשמוע דרך אפליקציית MUSIX של פלאפון. סקירה על האפליקצייה תפורסם בשבוע הבא, רק אקדים ואומר שזה משנה את חוקי המשחק בכל הקשור למוזיקה. אין צורך להמיר דיסקים לקבצי מוזיקה, או חס וכרפס להוריד בצורה לא חוקית. הם מציאים את מאות אלפי שירים זמינים תמיד להורדה. בארה"ב הדבר כבר בשגרה, וזאת הדרך שם להאזין למוזיקה.

לכבוד יום העצמאות, שירי מסיבה עברית להנאתכם והנאתכן. שירים ישנים וטובים שעברו עיבוד דאנס קצבי. את השירים אפשר להוריד את האפליקצייה, חפשו שם "מסיבה עברית" תחת אלבומים. אפשר גם למצוא את הביצועים המקוריים, שאמנם לא רוויי ביטים של קצב ריצה, אבל הם מספיקים לעשות את העבודה בכל הקשור למוטיבציה.

וכן, שוב, פוסט שלם על מוזיקה בזמן ריצה – שבוע הבא.

אז הנה זה:
פלייליסט: "מסיבה עברית" | טוב ל: ריצות בוקר בעיקר, לא לפני מילואים | אפשר לשלב קאברים ישראלים לשירים באנגלית.
מצורפים שירים מיוטיוב לכניסה לאווירה, את שאר השירים אפשר למצוא כאמור, באפליקציה.

1. רמי קליינשטיין – אש

2. ניסים סרוסי – אשליות:

3. אלון זאן – זודיאק:

4. רננה כהן – יקירתי

5. Dudi Sharon – יעקב

6. סאיי מארחים את יזהר כהן – אבניבי

7. יהורם גאון – רוזה (רימיקס)

8. dj PM – עד שתשאר (מומלץ לגברים שחוו פרידה כואבת).

9. אתניקס – כתם הפרי (Dj Yaniv Remix).

10. סאראפן – איפה הן הבחורות? (באמת, איפה?)

11. מרגלית צנעני – נערי שובה אלי (באמת!)

12. התיירים – שיר הפרה פרה (אתנחתא קומית עם נגיעות ברזילאיות)

13. אתניקס – תותים

שבוע טוב,
עמרי

עדכון קצר, אנחנו מגיעים בחודש אפריל כבר ל-20 ק"מ באימון ריצת הנפח. מרוץ חצי המרתון הקרוב סביר להניח שיקרה במהלך חודש מאי. כל המדדים מראים ירוק. התחושות טובות, הריצות בקצב טוב ומדד האושר יחסית גבוה.

לכן, במצב דברים כזה החלטתי שאין דבר יותר טוב מלגרור עוד חבר לתחביב הזה. פרוייקט המרתון והחסות מ"ניו באלאנס" יצרו לי שם של אולי איש בריא, אבל בעיקר משוגע. שלא תבינו לא נכון, אני נהנה מהצומי הזה. יש שיגידו (אלה שבעיקר לא יודעים לפרגן) שאני עושה את זה רק בשביל הצומי. זה לא מדוייק. יש בדבר הנאה, אבל ההנאה הזאת היא זמנית והיא רק תוצר לוואי חיובי של הפרוייקט כולו. למשל, טרם הגיע שלב המעריצות הסטוקריות.

אם כבר צומי, ואם כבר באז קטן שהבלוג הזה עושה, אז חברים. לאחרונה מצאתי את עצמי רץ עם אלון, חבר טוב וגבר-גבר.  אני משדר עם אלון כל יום חמישי את "טכנופוביה" מגזין ההייטק ברדיו הבינתחומי, וגם אני וגם הוא, ביחד עם חבורה גזעית ומגניבה מוגדרים כחיות טוויטר ושיגועים אחרים. אני ואלון כבר כמה חודשים שואפים ומצליחים להגיע לאורח חיים תזונתי בריא יותר. אין בכוונתנו להיות האנורקסים הבאים שחוק הפוטושופ יחול עליהם, אלא בעיקר רצינו להגיע לאיזה-שהוא אירוע חברתי בינתחומי בעיר אילת במצב שומני מייצג יותר. מי שחושב שזה חלול, נמוך ופתטי צודק, אבל הוא גם על הזין שלנו.

אז הרצון לאכול בריא יותר הביא לכך שאלון התחיל לרוץ באמצעות האפליקציה C25K. האפליקצייה מכילה בתוכה תוכנית אימונים מובנית המביאה בן אדם מהספה למצב שבו הוא יכול לרוץ 5 ק"מ. הרעיון הוא, להנגיש את "המאמן האישי" ולשים אותו בתוך האייפון שלכם. בהתחלה, כך אלון מספר, הרעיון היה לצאת מהבית, ללכת, ללכת מהר, לרוץ קצת, לעצור, הכל מתוזמן על ידי האפליקצייה. הטון שלה הוא מפרגן והעומס בה נבנה בהדרגה. אלון התקדם עם האפליקצייה, אני המשכתי פה, הקילוגרמים ירדו, האירוע הגיע, ומה עכשיו?

באיזה שהוא מקום, עושה רושם, שדווקא הסם שבריצה עשה את ההבדל. כמו שאני התמכרתי לתחושה שבה אתה מחובר לגוף שלך, מתאמץ, מזיע ומחובר לעצמך ולמה שקורה לך, ככה גם קרה לאלון. הוא דיווח על סימפטומים זהים. עצבנות אם לא רצים כמה ימים ובעיקר תחושת אופוריה נעימה אחרי ריצות, במיוחד שהן פותחות את היום. אפילו התחלנו לרוץ ביחד. כיף למצוא מישהו שגם מבין מה שעובר עליך. אחרי שגררתי את השותף, אני גורר חבר לעסק הזה, והאמת, זה לא רע.

נקודה נוספת היא תחושת הניסיון הקל שאתה יכול להעביר הלאה. מבלי להתנשא, כן הסברתי והדגשתי את חשיבות המתיחות, התזונה הנכונה, כיצד בונים את הגוף וכיצד שומרים לו מנוחות נכונות עם הזמן. לא רציתי שהוא, או כל אחד אחר יעברו פציעות או תחושות לא נעימות כפי שלי היו כמה פעמים. זה גם היה נחמד. אני מתכנן, בתקווה להספיק, לכתוב כאן פוסט מיוחד עם תקציר הדגשים, הלקחים והנקודות למחשבה.

כדי לסיים יפה, החלטנו שאת מרוץ הרצליה ב-5/5 נרוץ ביחד. אם כבר, אז כבר. אתם מוזמנים לבוא לעקוב אחרינו במרוץ, ובכלל לעקוב אחרינו בטוויטר (@aloncarmel ו-@omriariav), שם תוכלו לראות כיצד גם אני, וגם הוא עפים על עצמנו, בקטע טוב.

שבוע טוב,
עמרי

תרשו לי לחרוג קצת מהעדכונים הקבועים על פרוייקט המרתון. בכל הקשור לריצות הכל מתנהל בצורה טובה, ובקרוב צפויים עדכונים והתפחויות חדשות. ארחיב על כך בסוף השבוע. אני רוצה לכתוב על משהו שונה, לא קשור לריצה, אבל שנגע לי ללב. הרבה נאמר על מדיה חברתית, טוויטר, פייסבוק ועוד. אם פעם היינו יחסית לבד, וחיינו היו שלנו ולכל היותר לכמה חברים הקרובים. רצית לרוץ מרתון? היית רץ, לא היה אתגר או כיף בשיתוף, בקבלת פידבקים, בכוח ההמון ובחברתיות. מעבר לכך, הכלים האלו מאפשרים כלי ביטוי לכל אחד מאיתנו. חוויות אישיות וסיפורים אישיים מגיעים אלינו ואנחנו מתמלאים בהשראה או ברגש. ככה זה באירועים שמחים, אבל גם ככה זה באירועים עצובים.

את דפנה טלמון (@dafnatalmon) פגשתי אולי פעמיים מעבר לציוצים בטוויטר. בפעמיים האלו הייתה לידה כלבה מקסימה בשם נינה. ישר היית יכול לקלוט את החיבור בינהן. לפני המון שנים היה לי כלב גם כן. לא סתם אומרים שהם החברים הטובים ביותר של האדם. חבר לחיים. אבל למרות זאת, לא היה אפשר שלא להתעלם בחיבור המיוחד שיש שם. דפנה בחרה לשתף את הקשר הזה בטוויטר. בשנים האחרונות ראיתי את נינה בתמונות, בסיפורים ובציוצים. היה לה אפילו חשבון טוויטר משלה (@ninatalmon) והיה משעשע לעקוב אחריו. מהר מאד הן הפכו לדפנה ונינה, והכלבה הפכה להיות לכמעט חיית המחמד של הפיד והעוקבים כולם. אני שמח שהייתה לי ההזדמנות לעקוב אחרי אותם רגעים יפים, ובעצם זאת עוד הדגמה לכוח של טוויטר וליכולת שלו הכלים האלו להגדיל את המעגלים החברתיים ולהיחשף לחוויות וסיפורים שספק אם הייתם שמים לב אליהם ביום יום.

היום הרדימו את נינה. היא היתה חולה מאד בתקופה האחרונה. בכל הזמן הזה דפנה לא הפסיקה לאהוב, ללוות ולטפל בה. כמו שצחקנו משיתופים שמחים וקודמים, ככה דאגנו לנינה, איחלנו לה רק בריאות. היינו במתח מהבדיקות, והמומים מהמצב שנוצר שלא היתה ברירה אלא להרדים.

הציניקנים מבינכם יגידו ש"נו, אז מה". יש מאות אלפי חיות מחמד. מה מיוחד בסיפור הזה? מה שלי נגע הוא שדווקא הצמד הזה, שכמוהו הולכים ברחובות הרבה, בחר לשתף, ויותר מכך, הצליח לחבר. דפנה ונינה נתנו השראה מיוחדת, כמעט חיוך יומי ודוגמא לאהבה ולהרמוניה ראויה בין בני אדם לחיות באשר הן. לא משנה כמה שהיה לך יום מחורבן, תמיד ציוץ של דפנה על הכלבה שלה היה מעלה לך חיוך (וגם תהיות איפה זה באמת היישוב עומר).

אנחנו חיים את החיים שלנו. כל אחד עם הסדר יום שלו, כל אחד עם השאיפות. במציאות הישראלית מאד קל להיות אדישים. לא חסרות דרמות. אבל לפעמים מצליח סיפור לגעת בך. דווקא משהו שלכאורה נראה לא מיוחד, הופך לכן. דווקא ההיכרות, טוויטרית ככל שתהיה, כן עושה את ההבדל. כמו שאוהבים וכמו שעושים לייק לסיפורים על נינה, ככה עצובים על זה שהיא כבר לא איתנו.

אז את נינה לא יצא לי ללטף. אני רק יכול להניח שהגוש אהבה הזה עכשיו נמצא בגן עדן של כלבים עם מליין עצמות ופינוקי בונזו למנהם. אני רק יכול לשלוח חיבוק דפנה ובעיקר תודה ענקית על השיתוף ברגעים הטובים וברגעים הקשים.

לא רוצה לסיים בקלישאה, אבל מי שמפספס דברים כאלו, לדעתי מפספס את החיים.

בבלוג "חורים ברשת" פורסם פוסט מיוחד עם ההספד של דפנה לנינה - מוזמנים לקרוא אותו כאן. 

נחזור לפוסטים על ריצות בסוף השבוע.
עמרי

פסח שמח וכשר. חג האביב פה ואיתו בשורת הקניידלך. והיא שעמדה לאבותינו, שלא, לא היו צריכים ויאגרה. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ורק הג'ל יצילנו מהקיר. ההגדה, היציאה ממצרים, בני חורין, בשליטה, על עצמנו, על הגוף והחיים. פסח הוא ללא ספק החג המועדף עלי. בתור סטודנט זה החג עם החופשה הכי ארוכה. מי שהצליח לעבור את המועדי א' גם זוכה ממש למנוחה ממטלות אקדמיות שונות ומשונות. אפשר לנוח, אפשר להגיע להורים, לנוח ולבלות. אושר צרוף. אז לא בדיוק.

אחרי החופשה המדוברת באילת, שכללה בריכה, אלכוהול, בנות וחוזר חלילה, הגעתי הביתה עייף אך מרוצה. באילת עצמה רצתי עם חבר טוב (אלון, כפרה עליך) ביום א' 5 וקצת ק"מ – ריצת שחרור אחרי מירוץ תל אביב, וביום שלישי רצתי מאילת העיר אל מעבר הגבול וקצת בחזרה – 12 ק"מ בערך. היה כיף לראות את עם ישראל במלוא הדרו בחניות כפולות ליד הדולפינריום. אולם, עדיין חיכתה לי ריצת הנפח השבועית – 17 ק"מ של אושר, בחיפה. חיפה היא אינה הרצליה ובוודאי שלא אילת. בתור מי שגר על הכרמל, המושג מישור הוא חלום. אם כך, ומכיוון שצריך כבר להתארגן לסדר בערב, הייתי צריך לצאת לריצה ב-5 אחר הצהריים שעוד חם. המירוץ הנבחר היה זה שדורש הכי פחות התעסקות. בחרתי לרוץ על רכס הכרמל ולרדת (טעות ראשונה) בדרך פרויד עד לחוף (טעות שנייה) ואז להמשיך על פארק הכט החדש וחזרה (טעות שלישית).  בפועל הריצה בירידה הייתה לא פשוטה. הפסטה מהצהריים נתנה את אותותיה, והרצון לרוץ שלא על הקרסול אלא על קצות האצבעות הכאיב גם הוא. ניסיתי לרוץ שמרכז הכובד יהיה מאחורה כדי שהעומס על הברכיים לא יהיה רב. הדבר גרם לי להראות כמו ברווז גרעיני של ביבי נתניהו ולספוג צפירות ממכוניות חולפות. ההגעה לחוף עצמו היתה תרגיל בסללום אנשים. כי הרי, ברור שעם-ישראל-חי חייב לבלות את השעות הקצרות שלפני סדר הפסח על החוף עצמו. ככה גם עבדתי על הזריזות והגמישות וגם למדתי מילה או שתיים בערבית, שזה תמיד טוב. פארק הכט עצמו הוא תעודת כבוד לעירייה, רק חבל שהוא קצר מדי. אתה לא מספיק לרוץ קילומטר אחד וכבר אתה בסופו, על השביל לעבר המכון הימי שמלא בילדים מאותגרי עפיפונים. כלומר, לא רק סללום אנשים, אלא גם לימבו חוט דייגים. הגעתי לסוף הפארק ואז עשיתי קיצור מתחת לכביש דרך תעלת ביוב (אל תשאלו) וחזרתי חזרה. השעה כבר הייתה מאוחרת. רצתי למטה בקצב איטי (6:10) וגם על החוף עצמו לא הגזמתי במהירות, וסיימתי את הריצה ב1:43 בערך (17 ק"מ להזכירכם). אבא מיהר לאסוף אותי ולא הספקתי לעשות מתיחות. הגעתי הביתה, מקלחת זריזה, סדר ארוך, ללכת לישון, לקום בבוקר, לעלות על ההגה לטיול משפחתי לצפון, לצאת מהאוטו, ובום. פה חשדתי.

נתפסו לי השרירים כמה פעמים בחיים. זה קורה לך בדרך כלל בשבוע החדר כושר השנתי שלך. שבוע שבו אתה עושה מנוי לחדר כושר, הולך שבוע, ואז מפסיק. סימון וי על "חיים בריאים", אבל אז השרירים התפוסים הם בפלג הגוף העליון. כאן מדובר בשרירים שלא ידעתי שקודם כל קיימים, ואז גם לא ידעתי שמסוגלים להיתפס. הרגליים מרגישות כמו זוג משקולות של מתאבק הונגרי בשלטון הקומוניסטי. גזעי עץ שלא היו מביישים את פארק יולוסטון. סיוט. אני מוצא את עצמי הולך באמתע שמורת טל כמו דחליל שנגמרו לו הסוללות. צולע כמו אחרון הצולעים (שזה הגיוני). ככה העברתי את השבת צולע וזועק מכאבים, זוכר את החוק. חובה, אבל חובה לעשות מתיחות. גם אם אין זמן, גם אם קר, גם אם חשוך, חובה לפחות 15 דקות של מתיחות. אחרת החומצת חלב שלכם בשרירים תפתח מתחרה לתנובה. חייבים לנער את השרירים לפזר אותה, למתוח ואז מקלחת חמה להפגת הכאבים. כמובן שללא שינה טובה תהיו בבעיות.

אם כך עוד חוק נוסף לספר החוקים של פרוייקט המרתון: מי שלא עושה מתיחות בערב פסח שלא יתפלא שהוא צולע בחול המועד.

המשך חג שמח!
עמרי

אז עברנו את זה. היה מרתון תל אביב, היתה ריצה של 10 ק"מ שאפילו הסתיימה בזמן לא רע בכלל (51:57 דקות). אבל לפני זה, נפתח בקללה.

ססעעמק עם השעון קיץ. יסלח לי סטיב ג'ובס, אבל ססעעמק עם האייפון וססעמק עם חברת פלאפון שדאגה לציין כי המעבר לשעון קיץ יהיה בצורה אוטומטית. שמתי שעון ל-5 בבוקר. הוא אכן צלצל. ב-6. עכשיו, אחד מהטיפים לריצות ולמירוצים הוא לתכנן דברים כך שהכל יהיה רגוע וללא לחץ. אז הנה, הלכה לה שעה. היופי הצרוף המשיך עם ההחלטה המאד לא ברורה של להגיע למרתון עם רכב. חשבתי שאם אני אתעורר ב-5 בבוקר, ואצא מהבית ב-5:30 יהיה לי מספיק זמן להקדים את הפקקים ולמצוא חניה בזמן. למזלי אני שריונר קפדן בדימוס, והכנתי את הכל ארוז ומוכן לילה קודם. תוך 6 דקות יצאתי מהבית, לא לפני שאכלתי פרוסה עם גבינה צהובה עם מסטיק אורביט. אמנם הלכה לה שעה, אבל היי, מה כבר ידרדר מכאן? ובכן, מיד הגיע טור המכוניות העצום שניסה גם לתמרן לעבר המרתון. המשטרה סגרה את הרחובות מ-4 בבוקר, וכל מה שנשאר הוא דרכי גישה בדרום תל אביב לאיזור יפו ומתחם התחנה שם מתחילה הריצה. שמתי את היעד על ה-Waze וניסיתי להיות אופטימי. אחרי 4 דקות הגיעה קללה אחת. פקקים, עצבים, חניונים מפוצצים ואלפי רצים שמחפשים חניה ואת ההזדמנות לסדר הטייץ ריצה שלהם בצורה מופגנת מול העיניים שלי. אחרי שני ניסיונות כושלים למצוא חניה במגרשי חניה, החלטתי לקחת את גורלי בידיי ופניתי לעבר סמטה מלאת מוסכים. פתחתי את החלון, ובטון הכי מתחנן שלי שאלתי את הפועל במוסך אם יש מצב להחנות על המדרכה ליד המוסך שלו. למרבה ההפתעה הוא יותר התלהב מהכחול הבוהק בחולצת הריצה שלי, ואחרי תחקור של 5 דקות על מטרותיי בחיים והקריירה העדיפה לי, הוא נתן לי להחנות ואפילו כיוון אותי. הבטחתי לו שביום שתהיה לי משאית, אין ספק שהמוסך שלו יהיה הקבוע שלי. אספתי את התיק, לקחתי בקבוק מים והלכתי לי לעבר נקודת הכינוס. מה כבר יכול לקרות?

עשרות תאי שירותים. בחיים לא ראיתי מחזה כל כך מסריח. עשרות של תאי שירותים, ארעים, כימיקליים מלאי כל טוב. ליד כל תא שירותים המתין תור של לפחות 5 אנשים, כולם לחוצים ומתכננים את הלו"ז הביולוגי שלהם לקראת הריצה. (זהירות שורה הקשורה ליציאות). תכננתי את התזונה ביום קודם, יחד עם השתייה המתאימה, שהכל יתרכז לרגע מאד מיוחד בבית לפני ההעליה להגה. כמובן שהשעה איחור בהשכמה פספסה את התכנון. דפ"א א' נכשלה, ואיתה הגיע הדפ"א המסוכנת. שוב, תודה לאל שאני בוק שריונר קפדן, ודאגתי להכניס לתיק נייר טואלט. ידה, ידה, ידה והכל בסדר. נותרו לי 30 דקות לקראת הזינוק, אבל אני מוכן. המתחם בשלב זה שקק חיים, אנשים עשו חימום. רצי המרתון יצאו כבר, הזינוקים של החצי מרתון ברקע. הכל באטרף. אפילו דתיים שאיחרו סיימו את תפילת השחרית שלהם. שתהיה ריצה בהשגחה. נתי, חבר יקר, הגיע והביא לי תמר. אני נתתי לו ג'ל ריצה בתמורה. זורקים את התיק לשמירת חפצים (טעות נוראית), הולכים לאיזור הזינוק. נו, יאללה.

לצפייה בנתוני הריצה – לחצו כאן. 

איזור הזינוקים חולק לאיזורי זינוק בהתאם לזמנים שאיתם נרשמו למירוץ. נרשמתי עם זמן של 55:00 דקות. זה אומר איזור זינוק C. במירוץ ל-10 ק"מ השתתפו אלפי משתתפים. הזינק התחיל, ואני זוכר את תכנון הריצה. לשמור על לא יותר מהר מ-5:30 עד ל-5 ק"מ ועד לעליות. בפועל, הייתי עסוק בלעצור את עצמי. אני לא משוויץ. בשיא הצניעות, מסתבר שיש הבדל בין אימון ברחובות פתוחים עם תנועה, לבין מירוץ שבו הכבישים סגורים ואפשר לרוץ איך שרוצים. אתה לא עסוק בסביבה, אתה עסוק בריצה עצמה, בנשימות ובמוזיקה ברקע. כך יצא שאת הקילומטרים הראשונים עשיתי ב5:20, 5:15 וכן הלאה. אני עוצר את עצמי בכח, ומודה על כך שטוב שיש אלפי רצים, כך שלא קל לתת גז ללא הפרעה.

התחושה טובה, אני נהנה מהריצה, מהאווירה. מחייך ורץ. הגעתי ל-5 ק"מ ב-26:36. הבנתי שאפשר להגביר ולתת את מה שיש. העליה מרחוב קפלן לאבן גבירול היתה קלה יותר ממה שחששתי (מסתבר שיש בה ירידה קלה). גם העליה מאבן גבירול דרך דיזינגוף לשדרות תרס"ט לא היתה נוראית. עצירות המים בדרך היו מועילות. לקחתי ג'ל סוכר אחרי 35 דקות. מהר יותר, ועוד מהר. נותנים כיפים לאנשים בדרך. האנדומונדו פתאום זורק 4:57 דקות לק"מ. שוב, אני לא רוצה להשוויץ, אבל התחושה של אלפי אנשים שרצים איתך, עם המוזיקה, אולי אפשר מהר יותר?

ל-9 ק"מ הגעתי ב47:05. מאוחר מדי כדי לנסות לרדת מ-50 דקות, אבל אפשר אולי בפחות מ-52 דקות. זה אומר לרדת מ-5 דקות? אפשרי? כן. אפליקציית ה-Musix פרגנה לי בשאפל בשיר של אייל גולן נשיקה אחת ממך, אחריו הגיע ביצוע דאנסי (דיי סליזי) לשיר זודיאק. מהר, ועוד מהר. ונגמר. 51:56. עשינו את זה, אפשר לחייך סופית.

נתי הגיע, לקחנו מדליות עשינו מתיחות, ואז באנו לקחת את החפצים משמירת החפצים. להלן הביזיון. אלפי רצים הגיעו. כל רץ שילם 20 ש"ל לפחות על השירות. חיכו לו 4 מתנדבים שקרסו מהר מאד. הציוד של כולם נעטף בשקיות זבל עם סימנים מזהים לא ברורים. הלחץ גבר, רצים החליטו שעם ישראל חיי ושמותר להיות קופים. אז מה הם עשו? נכנסו לתוך המתחם, ה"שמור", של שמירת החפצים. נכנסו, פשפשו לכולם בציוד. העצבים עלו, הסבלנות פחתה, ויותר ויותר עשו מה שבא להם. המארגנים ניסו לקרוא למשטרה שתרחיק את האנשים מתוך המתחם, אבל זה כשל מהר מאד. מחסומים לא עזרו. בשלב הזה הסדרנים נעלמו וכל אחד לגורלו. שניסיתי להתריע בפני אחד השוטרים שעלול להתרחש כאן אסון, נאמר לי "כי זה לא באחריותנו". אחרי שעתיים ומשהו נתי הצליח לזהות את התיק עם המספר וברחנו משם. מאוכזבים מאד אחרי ריצה מדהימה. אני לא יודע אם אני אעשה עם זה משהו, כי אין לי כח וסבלנות לתבוע או לדרוש פיצויים, אבל מישהו במארגני מרתון תל אביב ובעיריית תל אביב צריך לבדוק טוב מאד מה קרה שם. אנשים שילמו כסף על שמירת חפצים שהופקרו בסופו של דבר. יותר מכך, חיי אנשים ובריאותם סוכנה. לעמוד שעתיים אחרי 10 ק"מ אינה משימה מיוחדת, אבל אני מרחם על רצי המרתון וחצי המרתון. בקיצור, ביזיון.

אחרי שהגעתי הביתה, הרשתי לעצמי לנוח, לשתות הרבה ולהתארגן לאתגר הבא – לרוץ באילת. למי שלא שמע, מאורגן נופש סטודנטים על ידי אגודת הסטודנטים של הבינתחומי. כבר עכשיו, אולי תגידו ש-Springbreak זה פלצני ומיותר. תגידו. לא אכפת לי. מדובר ב-4 ימים ו-3 לילות של חגיגות, בטן גם וקצת התפרקות בלו"ז הצפוף של שנה אחרונה בלימודים. התהוללות תהיה שם, אבל אסור להזניח את הריצה. לכן, ביום א' בערב אני ארוץ באילת 9 ק"מ, וביום שלישי 12 ק"מ. מי שבאיזור מוזמן להצטרף.

אז קצת חופש, אבל ממשיכים להתאמן. השבוע אני עולה בריצת נפח ל-17 ק"מ. הכוונה היא להגיע עד סוף שנת הלימודים (יולי) לנפחים שיאפשרו ריצת חצי מרתון. בהמשך על פי קצת ההתקדמות אני אוכל לדעת מהו טווח התאריכים שהגוף יהיה מוכן לריצת מרתון מלאה.

חג פסח שמח לכולם,
עמרי

טוב, אז כמו טיול שנתי, כמו לפני כיתה א', ההתרגשות דיי בשיאה. באופן דיי מפתיע, זה מאורע דיי מרגש. בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי (מירוצי צה"ל לא נחשבים), אני הולך לרוץ בריצה עם הרבה אנשים אחרים. הרבה? נסו כמה עשרות אלפים. כל אחד עם השאיפות, רצונות ויכולות שלו. זה מרגש, וגם טיפה מפחיד. בעיקר העובדה שלא רצים לבד, ושיהיה יותר מאתגר לשמור על קצב אישי מבלי להיות מושפע מהרצים האחרים. גם אלה המקצוענים, שחיים ונושמים ריצה כבר כמה שנים דיי גורמים לחשש. אתם יודעים, להגיע למתחם בבוקר לפני הריצה ולראות אותם, עם הביגוד הסופר מיוחד, וכל העניינים שלפני… בעוד שמי אני? איזה משוגע אחד שחולם על מרתון וכותב על זה בלוג (כן!).

לנשום עמוק, הכל בסדר. כולה ריצה.

הפעם אני ירוץ 10 ק"מ. ריצות הנפח שלי קצרות מדי כדי לנסות כבר את החצי מרתון. בתוכניות האימונים אני מגיע כבר לנפחים של 16-17 ק"מ. כדי לרוץ חצי מרתון צריך להצליח לסיים מרחקים של 23-25 ק"מ. אני מעריך שאני אגיע לשם עוד חודשיים-שלוש לקראת הקיץ.  המסלול של המירוץ מחר הוא בעצם 10 ק"מ מהמירוץ מרתון וחצי המרתון. בעוד שאלה מוזנקים בין 6 ל-7 בבוקר, הזינוקים של ה-10 ק"מ מתחילים ב-8:10 בבוקר. בשבועות האחרונים רצתי מספר פעמים בבוקר על מנת להרגיל את הגוף למאמץ בשעות האלו. אני מתכנן להתעורר ב-5 בבוקר, ולצאת כמה שיותר מוקדם לחניה של המירוץ. לפני שיוצאים אוכלים קצת פחמימות להעיר את הגוף. אני לזה אוסיף גם תה ודבש.  אני מקווה להגיע ב-6 לשם, כדי להוריד את החיכוך עם הלא נודע למינימום. למה לא נודע? כי זאת פעם ראשונה בכזה סדר גודל של ריצה. אני רוצה לדעת היכן עמדת שמירת החפצים, איפה השירותים והמקלחות ומתי אפשר לעשות חימום. בין לבין אני אוסיף קצת תפוח, לא יותר משעה לפני הריצה עצמה. חצי שעה לפני הריצה הולכים להתרוקן, שותים בין לבין ומתקינים את האייפון והאוזניות. אני לוקח ג'ל אחד בכיס לשימוש אחרי 40 דקות. מדובר כאמור ב-10 ק"מ, כלומר זמן המטרה הוא בשאיפה כל זמן הנמוך מ-55 דקות (5:30 לק"מ). אה, ויש את העליה הגדולה.

עליה גדולה? כן. המסלול של המירוץ הוא מאיזור מתחם התחנה, רחוב הירקון עד אלנבי. משם עולים על רוטשילד, ויורדים לכיוון שדרות בגין דרך מרמורק והחשמונאים. משם עולים צפונה עד מרכז עזריאלי, ואז זה מגיע. עליה בקפלן עד אבן גבירול. עד לעליה אני רוצה להרגיש את הריצה, לראות שהאווירה עם המון הרצים האחרים היא סבילה (ואין סיבה שהיא לא תהיה…). הקילומטרים הראשונים יהיו בקצב של 5:30-5:40. את העליה עצמה שמגיע באמצע הריצה פלוס אני הולך לעבור הכי מהר שאני יכול, ולאחר שהיא נגמרת ב-40 דקות – ג'ל ראשון. משם אני נותן לעצמי טפיחה על הטוסיק ומתחיל לרוץ הכי מהר שאפשר. המסלול מגיע מאבן גבירול לדיזינגוף, שדרות תרס"ט, חזרה לרוטשילד, אלנבי, טיילת, ודרומה עד לנקודת הזינוק. הכוונה היא לסיים את הריצה ברבק אחד גדול ובפחות מ-55 דקות.

אפשר לעקוב אחרי הריצה בזמן אמת! תתעדכנו בפרופיל הפייסבוק/טוויטר שלי אחרי הקישור לאימון ב-Endomondo. 

מבחינת תזונה הכל סגור ונעול גם כן. אני כל היום מרבה בשתייה. התחלתי עם ארוחת בוקר של קפה (ללא סוכר), פרוסת לחם + גבינה וקצת פירות יבשים. ארוחת הצהריים כללה פסטה, וארוחת הערב כללה – גם כן פסטה. בעקב אני אוכל קצת סלט עם ביצה קשה וזהו. זמן שינה גם הוא חשוב, ואני מתכוון לעצון עיניים לכל המאוחר ב-22:30. יש לנו שעון קיץ בלילה, כלומר גם ככה הולכת שעת שינה.

בסופו של דבר, עם כל ההכנות וכל ההתרגשות, מגיע לו רגע האמת בדמות "מבחן" ריצה קטן. הדרך עוד ארוכה לקראת המרתון הגדול בסוף 2012, אבל אפשר, בהמשך לפוסט האחרון, למחוא קצת כפיים, להתרענן, להתרגש ולרוץ לעבר הגשמת החלום.

חפשו אותי מחר עם החולצת ניו באלאנס (כחולה) ועם חיוך גדול.

בהצלחה לרצים וסוף שבוע נעים,
עמרי

ובכן, אתחיל מחדשות טובות. החלטתי שהגיע הזמן סוף כל סוף לקפוץ אל המים. נרשמתי לרוץ בתחרות. הגיע הזמן לגוון מריצות לבד או עם השותף לדירה. אני מתכנן לרוץ ב-30/3 במרתון ג'ילט תל אביב 10 ק"מ. אמנם קיוויתי להגיע כבר לחצי מרתון, אבל המחלה "ההיא" של החורף האטה את קצב ההתקדמות שלי. פעם ראשונה במרוץ עם אלפי רצים אחרים צריכה להיות חוויה מאתגרת.  לגבי המירוץ עצמו וההכנות הפיזיות והמנטליות שלו – ארחיב בפוסט נפרד, קרוב לוודאי לקראת סוף השבוע.

ביום ראשון, קרה שוב הבלתי יאמן והצלחתי לחגוג עוד יום הולדת. אני בן 28, ככה אומרים. אני לא הולך לבכות על הגיל, או על מה שהוא אומר, אמור לומר, ובעצם לא אומר כלום – אלא להרחיב לגבי תובנה שהגעתי אליה לא מזמן. מכירים את התובנות הללו? הן בנויות ממחשבות שחוזרות ואז מתגבשות לכדי משהו ברור, עושות רעש של אסימון ונוחתות לך בתור המוח. התובנה היא שאנחנו לא מוחאים לעצמנו כפיים. אנחנו לא מפרגנים לעצמנו. אנחנו יכולים לעשות הכל מצויין, כל העולם יפרגן, אבל נהיה עדיין קשים עם עצמנו. אני לא מתיימר להיות אלון גל, אבל אלון גל צודק. המסר הוא אותו מסר. עם כל מה שהעולם הזה מזמן לנו –  אנחנו נוטים להתעלם מההישגים שלנו.

מתי בפעם האחרונה עצרתם לחשוב על מה שעבר עליכם בזמן האחרון? מתי סיימתם יום ארוך בלספור את הרגעים הטובים שהיו לכם בו? האם אתם שמים לב לאתגרים שהחיים מציבים לכם? לקשרים שלכם עם אנשים אחרים? לדברים שעושים לכם רע? טוב?

ברור, שכל מי שבחר בתחביב של ריצות וכושר, מציב את עצמו בפני אתגרים יותר מוחשיים, פיזית לפחות, מאשר סדר יום רגיל. עצם המאמץ הפיזי במהלך ריצה מוריד לנו את האתגר לגובה העיניים. מזה כבר אי אפשר להתעלם, במיוחד ברגעים שמסיימים בהצלחה אימון או מירוץ. אמנם טרם רצתי במירוץ, ובוודאי שלא הגעתי עדיין אפילו לחצי מרתון, אבל ממה שרואים בטלויזיה או בתמונות – משתתפים רצים ואנשים בקהל מוחאים להם כפיים. אז מתי בפעם האחרונה מחאתם לעצמכם כפיים?

אחת מהתופעות המגניבות של הפייסבוק היא ימי ההולדת. למי שלא מתפדח מהגיל שלו ומפרסם את התאריך המלא של היום הולדת קורה הרגע הזה כל שנה. הקיר שלכם בפייסבוק מתמלא ברכות מאנשים קרובים ורחוקים. מבחינה טכנית זה לא דורש יותר מדי מאמץ. הרי מופיעה רשימה של החברים שיש להם יום הולדת. כל מה שצריך זה ללחוץ, לתקתק "מזל טוב!" וללחוץ אנטר. תחזור עכשיו למחיאות כפיים שרואים לרצים במרתון בטלוויזיה. תזכרו רגע במחיאות כפיים בהצגה שראיתם, בטקס שנכחתם. מחאתם כפיים ללא מאמץ, נכון? ככה גם היכולת לאחל לחבר פייסבוק מזל טוב ליום ההולדת. כלומר, היום הולדת שלכם בפייסבוק הופך להיות, תרצו, או לא תרצו, למחיאות כפיים של לא מעט אנשים אליכם. הפייסבוק שם אתכם לזמן קצר על הבמה ודוחף לכם (בנוטיפיקציות כמובן) מחיאות כפיים – ברכות של החברים שלכם. יש לכם הזדמנות לזכות בתשומת לב, ולהבין שהעולם מחייך ואוהב אתכם. גם חברים רחוקים, גם קרובים, חלקם כאלה שאתם לא זוכרים – מוחאים לכם כפיים. רובם אפילו עושים את זה כי אכפת להם. אתם מסמלים להם משהו. ההצלחה שלכם באה לידי ביטוי. מפרגנים לכם.

היכולת לקבל מחיאות כפיים וגם בהמשך למחוא לעצמכם כפיים היא עצומה. אני לא פעם, כמה שזה מצחיק, מוצא את עצמי מוחא כפיים תוך כדי ריצה. לא מתוך פרגון לאחרים, אלא כפרגון לעצמי. מבחינתי היכולת לא להיות מובך מהסיטואציה (שהיא דיי משעשעת, לרוץ ולמחוא כפיים), ולא לחשוב על מה שאחרים יגידו, היא בוסט לביטחון העצמי. פרגון עצמי עושה הכל. הוא משחרר, הוא דוחף אתכם למעלה. אתם משתחררים מהתלות לקבל אישור מהעולם על מה מותר או מה אסור. לכמה רגעים זה מאד מעודד. ובעיקר, מומלץ.

אתם עושים לכל דבר קטן לייק, מתי עשיתם לעצמכם לייק ?

אז הנה, הרשתי לעצמי לא לפטור את זה כלאחר יד. להבין שיש כאלה שאוהבים אותי. לדעת לומר לעצמי שכל הכבוד על ה-28 שנים שעברו, וכל הכבוד על המאמץ הזה בהגשמת החלום. עכשיו צריך לטעון את הגוף בכל יום בפרגון ובקצת אהבה עצמית, לדעת לנתב את זה ליכולות בריאות ולא נרקסיסטיות, ולעוף על העולם הזה.

כי חיים רק פעם אחת.

אז תמחאו לעצמכם כפיים ותעשו מה שעושים לכם טוב.

עמרי